לאהוב בשחור לבן

עבר כמעט חודש מאז היום ההוא בבר, כשאלון השאיר אותי המומה וכואבת בין עשרות אנשים שאני לא מכירה, ואתמול הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שנמאס לי. נמאס לי לבכות עליו ונמאס לי להיות הצל של עצמי. אני מרגישה כמו מישהי שהייתה צריכה לקבל סטירה מצלצלת ולאף אחד לא היה את האומץ לתת לה אותה. אומנם לכל אחד יש את הזכות להתאבל על קשר שנגמר, אבל גם צריך להיות שלב שאתה אומר לעצמך: 'די, מספיק. אי אפשר לחיות בתוך מעגל בלתי נגמר של ייסורים רק כי אתה לא חושב שאי פעם תוכל להמשיך הלאה'. אלו רחמים עצמיים בצורה הקשה ביותר, ואם יש משהו שלמדתי מאמא שלי, אחרי שאבא שלי עזב אותה, זה שאין זמן לרחם על עצמך כשכל מה שנשאר לך זה את עצמך. את צריכה לעמוד בחזרה על הרגליים ולתת לחיים להמשיך, כי הרי הם ימשיכו בין אם תרימי את עצמך מהרצפה ובין אם לא, אז לא חבל לתת לזמן להתפספס?

לתמיכה בפרוייקט:

https://headstart.co.il/project/52459