"שמחה רבה שמחה רבה אביב הגיע פסח בא". מעולם לא חיבבתי את החג הזה. אני לא טובה בלנקות, ובטח שלא בלתפקד שבוע שלם בלי פיצה. מאז הפרידה אני לא יוצאת הרבה מהחדר, מסתגרת בדירה הקטנה שהייתה שלנו, שוכבת במיטה שפעם נדפה ריח ממכר וכיום היא צועקת געגוע. הסלון שעיצבנו בצבעים של חלומות נותר חשוך, כמעט ריק מאז שעזבת. החפצים שהותרת מאחור עוד מפוזרים בבית, בדיוק כפי שהשארת אותם. גם היום, רגע לפני שאני נרדמת בזמן שאני מדמיינת אותך נכנס, שוכב לצידי ומלטף את גבי. כולם אומרים שהפסח הזה הוא ההזדמנות להוציא אותך מהחיים שלי לנצח. זה נשמע כל כך צודק וכל כך קשה. הבטחתי לחברות שלפחות אעז להוציא את הדברים שלך מהבית. אהפוך אותו לקצת יותר שלי וקצת פחות שלך, ולבסוף זה יצליח לקרות גם עם הלב שלי. פתחתי את הארון, נשמתי עמוק וניקיתי כל זכר ממך, הוצאתי ממנו את הבגדים ופיניתי מקום לעצמי. גם הזכרונות והרגשות טפטפו בחלקם, מעמיסים קצת פחות על הלב וקצת יותר על השקיות, גורמים להן להיות יותר כבדות  מאשר היו באמת. המשכתי לשאר הדירה, הוצאתי את התמונות שלנו מהסלון, ואת הכריות המחרידות שהכרחת אותי לקנות, זרקתי את כוסות הבירה שלך, והכנסתי ספלים נוספים לקפה.  אחרון נשאר הלב שלי. איתו היה קשה יותר, הייתי צריכה לגרד את השאריות ממך בכל חדר וחדר, נדבקת חזק, מסרב להסתלק. אני דיי בטוחה שעוד נשארו פירורים ממך, אז אולי הלב שלי לא הוכשר לפסח, אבל הוא בהחלט בדרך הנכונה. הפסח הזה הרגשתי יותר על בשרי מה היא היציאה מעבדות לחירות. אחרי חודשים הצלחתי סוף סוף לשחרר. את הכאב, את ההתאמצות המעיקה, את מה שלא עושה לי טוב ואפילו התחלתי אותך לסלק.   סוף סוף הפסקתי לצפות שתחזור, מצאתי את עצמי מתחילה לפרוח בלעדייך, מתאימה את עצמי מעט לעונה. שמחה רבה שמחה רבה, אביב הגיע ואני מוכנה להתחלה חדשה.