כולה לב שבור

״מה כבר יקרה? מקסימום ישבר לי הלב״, אמרתי לחברות שלי כמה שבועות אחרי שהתחלתי עם אפיק קשר שהתחיל ב״אני לא מחפש קשר רציני״. 

הן הסתכלו עליי במבט מודאג.

 

הראשונה צעקה עליי, זרקה עליי את כל המילים הקשות שרק יכלה למצוא, העיקר כדי לשכנע אותי לא להיכנס לזה, העיקר לא להכניס את הלב שלי למיטה שמספיקה רק ללב אחד.

 

השנייה הסכימה איתי. ״למה שישבר לך הלב?״, היא אמרה. ״איפה האופטימיות? אף גבר לא מחפש קשר רציני עד שאת לא מראה לו כמה מדהימה את, ואז הוא כבר לא ירצה לאבד אותך״. אהבתי את התשובה שלה, היא הייתה בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע. המילים שלה הספיקו בדיוק לאגו שלי. ״אני אצליח לשנות אותו״.

 

החברה השלישית שתקה. לא משנה כמה החברות האחרות דיברו, וניסו, והתחננו שאתרחק ממנו, היא רק שתקה. לאחר שכולן סיימו היא אמרה ״את תעשי מה שאת רוצה במילא, אין טעם שנשב ונפרט לך למה את צריכה או לא צריכה את הקשר הזה״. הערכתי אותה. ידעתי שלא משנה מה המילים שיצאו להן מהפה. הגבר הזה ישאר בחיים שלי עד שאחליט אחרת.

ֿ

״תסתכלו עליי. תראו את החיוך שיש לי על הפנים. כמה פעמים נשבר לי הלב? כמה פעמים בכיתי בגלל גבר? והנה אני, עם חיוך, עם עמידה זקופה, עם לב שלם. מה כבר יקרה? אז ישבר לי הלב ואני אתקן אותו שוב. מקסימום הייתה לי עוד חוויה בדרך״.

 

האמנתי לעצמי בכל ליבי. לאורך כל הקשר איתו אמרתי לעצמי שאני לא מתאהבת בו, וגם אם אתאהב בו אז מה כבר יקרה? מקסימום הלב יפצע קצת, יהיה סדק פה, סדק שם. אף אחד לא מת מלב שבור, נכון? 

אולי רק רומיאו ויוליה.

 

— 

״נו? מה אתכם?״ חברות שלי היו שואלות אותי על בסיס שבועי. 

הקשר איתו היה בין הקשרים הכי טובים שהיו לי. הוא הכיל אותי יותר ממה שהצלחתי להכיל את עצמי. השיחות שלי איתו בטלפון לא ירדו משעתיים בכל פעם, והרגשתי שסוף סוף מצאתי את הנפש התאומה שלי. למי אכפת אם הוא לא מוכן למערכת יחסים? הרגשתי שהוא הכי שלי בעולם. הוא היה הקול האחרון ששמעתי לפני שהלכתי לישון, והקול הראשון ששמעתי כשהתעוררתי.

כשישנתי איתו אלו היו הלילות הכי טובים בחיי. הרגשתי שיש לי ביטחון. הייתי שמה את הראש שלי על החזה שלו, וכל העולם בשניה היה נעלם. היינו רק אנחנו, במיטה אחת שמספיקה בדיוק לנו, עם שתי כריות שהוא לקח, כי הכרית הכי טובה שלי הייתה הגוף שלו. הוא היה היום שלי, הצהריים שלי, הלילה שלי והעולם שלי. ויכולתי להישבע שאני לא מתאהבת בו.

 

עד שהתאהבתי.

 

ואז הטלפונים איתו הפכו להיות בגדר צורך. הייתי זקוקה לקול שלו, הייתי זקוקה למבט שלו, למגע שלו, לריח שלו. הוא היה כל מה שייחלתי לעצמי, וכל לילה לפני השינה לא הצלחתי להבין איך הגבר הזה לא מבין שאנחנו אמורים להיות לנצח? איך הוא מסרב להודות שאנחנו הדבר הכי טוב שקרה לנו. לשנינו.

 

״כבר עברו חודשיים שחר, עד מתי את מתכוונת להמשיך עם זה?״, אחת מחברות שלי שאלה אותי. ופתאום קלטתי שאני נמצאת כבר חודשיים בתוך מערכת יחסים שהיא… לא מערכת יחסים.

פתאום הבנתי, הוא יכול לשכב עם מי שהוא רוצה. הוא יכול לבלות את הלילה שלו עם כל אישה שהוא רק יחפוץ בה. והמחשבה הזאת ריסקה אותי מבפנים.

ופתאום התחילו לי דיכאונות קטנים באמצע היום.

הייתי סוגרת את האור, מחכה להירדם, אבל באותו הזמן מחכה לטלפון ממנו, אבל הטלפונים שלו לאט לאט הלכו ופסקו, כי הפסקתי להיות הבחורה הכיפית שהייתי. הפסקתי להיות אני. 

הייתי עסוקה מהבוקר עד הערב במחשבה אחת - מי הולכת לישון עם הגבר שלי בלילה?

כשאת מבינה שההתחלה של הסוף מגיעה, אין דבר יותר נוראי מזה. כי זו עוד לא פרידה, זו כמעט פרידה. הוא עוד בחיים שלך, אבל לא באמת. את עוד מחכה לטלפונים שלו, אבל הם לא מגיעים. את מתייסרת מהעובדה שהוא ממשיך בחיים - בזמן שאת תקועה בציר הזמן של ״אולי בכל זאת נצליח״.

 

ואז הקול של אנשים הופך לבלתי נסבל. כל ״מה קורה?״ הופך להיות המועקה הכי גדולה של היום שלך. ואת לא מבינה איך אנשים לא רואים את העיניים הכבויות שלך, איך הם מעיזים להתקרב אלייך בזמן שעל המייק אפ שלך יש שביל של דמעה שכבר הספיקה לזלוג עד לגרון. 

 

כנראה שהראש לא זוכר את כל הכאב משברוני הלב הקודמים. הלב, לאחר שהוא מתאחה, הוא חוזר לפעילות שגרתית, והזיכרון מכל מה שהוא עבר פשוט נמחק. בגלל זה אנחנו נוטים לחזור על טעויות שעשינו. נוטים לחזור לאנשים שעשו לנו רע. אנחנו אף פעם לא זוכרים כמה כאב לנו, אבל לנצח נזכור כמה טוב היה לנו.

 

״את בסדר?״, החברה שצעקה עליי בהתחלה שאלה, ואני עונה לה שכן. בטח שאני בסדר, איך אתן לה להגיד ״אמרתי לך?״. אז אני מחייכת אליה, את החיוך הצבוע בעולם ואומרת שכן.

 

״אנחנו צריכים לדבר״, אמרתי לו באמצע היום של יום ראשון. ״חיכיתי שניפגש כדי שאוכל לעשות את זה פנים מול פנים״. שתקתי קצת ואז שאלתי, ״אתה רואה אותנו הופכים בעתיד לזוג?״, ולאחר השאלה עברו שתי שניות של שקט שנראו לי כמו חיים שלמים.

״אני לא יודע״, הוא ענה.

״זו תשובה של כן או לא אפיק״

״אז לא״

הדמעות שלי חנקו לי את הגרון.

שאלתי אותו ממה הוא כל כך מפחד, למה הוא לא קופץ למים ומנסה, ואיך זה הגיוני שאחרי כמעט שלושה חודשים שאנחנו מתפקדים כמו זוג לא נכנסתי לו ללב.

״בטח שנכנסת לי ללב, אבל אני לא רוצה זוגיות. אני לא רוצה להיות כבול״.

 

״כבול למה? למה אתה חושב שאני אכבול אותך?״, אמרתי והנחתי את ידי על הלחי שלו, המגע שלו היה חסר לי יותר מהכל. הסתכלתי על העיניים הכחולות שלו, שהיו עסוקות בשטיח הלבן שלי.

״זה בגלל בנות אחרות? זה כל הקטע? אתה רוצה להיות עם עוד בנות?״

״גם, כן״.

הזזתי את ידי והתרחקתי ממנו. הרגשתי שכל העולם שלי נפל. איך הלב שלו יכול להיות כל כך אטום? איך הוא לא התאהב בי אפילו מעט?

 

לאחר התשובה שלו, ביקשתי ממנו ללכת. הבטתי בו יוצא מהחדר שלי ולא מסתכל לרגע לאחור. הוא לשניה לא עצר להסתכל על מה הוא מוותר.

כל השיחות, כל המבטים, כל ״מתגעגע״ שנזרק לאוויר. כל חיבוק וכל דפיקת לב מהירה. כל אלו יצאו איתו מפתח הדלת בלי כוונה לחזור.

״זה נגמר״ שלחתי לקבוצה של החברות שלי ולאחר מכן ישר כיביתי את הטלפון.

הרשתי לעצמי ליפול לכאב שהכנסתי את עצמי אליו והאשמתי אך ורק את עצמי, אחרי שסירבתי להאמין ונלחמתי בכל שלטי האזהרה.

 

״מקסימום ישבר לי הלב״, אמרתי לעצמי חנוקה מדמעות.

מטומטמת.