נרגשת להציג בפניכם הצצה ראשונה מהספר "לאהוב בשחור לבן" ומקווה שתיהנו לקרוא אותו כמו שאני נהניתי לכתוב אותו
לאהוב בשחור לבן
מאת: אלמוג בר
פרולוג
העיר נראית כל כך תמימה בשעות הללו. זה בדיוק הזמן שכל השיכורים חוזרים הביתה למיטות הריקות שלהם, והעובדים סוגרים את החנויות שנשארו פתוחות עד מאוחר כדי להרוויח עוד כמה שקלים מאנשים שהאלכוהול שיבש את צלילותם. הרחובות ריקים, ובאופן משונה אפשר אפילו לשמוע את השקט.
תל אביב היא עיר שלעולם לא נחה. כזו שאתה צריך להגביר את הקול רק כדי לשמוע את המחשבות של עצמך, ופתאום לשקט יש צליל משל עצמו. צליל של כל החלומות שהשאירו בה צעירים אבודים. צליל של תקוות, אהבות וחומות שמגיעות גבוה יותר מהבניינים.
יש צליל לשקט בשעות האלו של תל אביב. ושנאתי כל שניה בהן.
פרק 1
״אמה, אמ... את מוכנה לקום כבר? בגללך אנחנו נאחר למערכת. איפה לעזאזל השארתי את הנעליים שלי? אמה, אני נשבעת בנעלי הגוצ'י שלך, אם את לא מתעוררת אני זורקת אותן מהחלון ונותנת לחתולים להפוך אותן לאסלה״.
השעה הייתה 8:00 בבוקר, אבל בהתחשב בעובדה שהלכתי לישון כמעט לפני חצי שעה, אני די בטוחה שהמילה ׳להתעורר׳ היא לא הבחירה הנכונה. לירון קיפצה בכל הבית בניסיון לגרוב גרביונים תוך כדי חיפוש נעליים, והקפיצות שלה על הפרקט הרעידו את כל הבניין. ניסיתי להרים את הראש כדי להציץ במראה שתלויה ממש על הקיר לידי, אך הראש שלי סירב לפקודה ולא נתן לי לפקוח את העיניים ובטח שלא להזיז שום איבר.
״זהו זה, אני זורקת את הנעליים מהחלון!״ היא צווחה ופתחה את התריסים של הסלון.
״אני קמה״, אמרתי, או לפחות אני חושבת שאמרתי. אולי רק חשבתי שאני מוציאה קול מהפה והוא לא באמת יצא, ולפי קול הצעדים של לירון שהלכו והתקדמו לכיוון החדר שלי, התהייה הפכה להבנה שאין סיכוי שאצליח לקום היום מהמיטה.
״הוא לא הגבר האחרון בארץ, את יודעת, ואת לא האישה הראשונה שגבר זרק אותה. עכשיו תזיזי את התחת שלך מהמיטה לפני שתישארי גם רווקה וגם מובטלת״.
אאוץ'. הבחורה הזאת בהחלט יודעת להפיל אותך כשאת כבר נמצאת על הקרשים. אולי לא הייתי הבחורה הראשונה שאי פעם זרקו אותה, אבל כרגע זה די הרגיש ככה, ולא הייתה לי כוונה לתת לשום חיים שאמורים להימשך להפריע לי לרחם על עצמי.
לירון התיישבה לצדי, והמזרן שקע מעט. זה גרם לי לחשוב שהגיע הזמן להחליף אותו, כי לירון משתדלת לאכול בערך כף קוטג׳ ליום מאז שהיא החליטה שמידה 36 זה ה-40 החדש. כילדה סבלה מהפרעות אכילה, וכבחורה נדדה בין גברים שגרמו לה לזלזל בעצמה אפילו יותר. זו הסיבה שהיא באה בעקבותיי כשהחלטתי לעבור לגור בתל אביב, אחרי שהבנתי ששום דבר טוב לא יצא מכרמיאל. ״משנה מקום משנה מזל״, היא אמרה כשיצאנו לדרך בתקווה שהחיים שלנו הולכים להשתנות לטובה.
מאז, הם רק מתדרדרים.
״את לא יכולה לגרום לו לשבור אותך, אמה. אנחנו יותר חזקות מגבר שקם והולך מאתנו״, לירון העבירה את ידה בשיערי, קולה היה מנחם. היא תמיד ידעה מתי להפסיק להתנהג אליי כמו כלבה ולהתחיל לתפקד כמו אמא. ״אני יודעת כמה אהבת אותו, ואני חושבת שידעתי כמה הוא אוהב אותך, אבל לפעמים אהבה לא מספיקה, אמה, וזה משהו שלא מלמדים בבית הספר״.
דמעה החליקה בשיפולי גרוני. עצמתי עיניים וקיוויתי לחזור 24 שעות אחורה, כשאלון עוד היה בחיים שלי, כשעוד חשבתי שיש לי עבודה מושלמת, מערכת יחסים שתמיד רציתי, דירה בתל אביב שאיכשהו מצליחה לשבור את כל הסטיגמות, וחברה הכי טובה שיכולתי לאחל לעצמי. זו שכרגע המטרה העיקרית שלה היא לגרום לי להוציא את עצמי ממצב צבירה נוזלי.
״אני אשאר בבית היום״, עניתי, בקושי מצליחה להוציא את המילים מהפה שהיה יבש מכמויות האלכוהול ששתיתי אמש.
״את יודעת שאת לא יכולה להישאר בבית היום." לירון דחפה לי כוס מים ליד, "יום ראשון, יש ישיבת מערכת וגם ככה את נמצאת על הכוונת של כריסטינה. זלזלת בעבודה יותר מדי זמן, ומה לעשות, עכשיו את צריכה לשלם על זה. אז קומי מהמיטה ותבואי לישיבה ותציעי לגברת מלפפון חמוץ רעיונות לכתבות מעניינות על ׳יחסים׳ מאושרים, למרות שברגע זה סיימת אחת כזאת״.
ממילה למילה הקול שלה הפך באוזניי לציוץ בלתי מובן עד שבקושי הבנתי את שאמרה, אבל לירון הצליחה לגרום לי לקום מהמיטה, בעיקר כי הלבישה אותי ונעלה לי נעליים. היא גם ניסתה לסרק אותי, אבל כל שעשתה היה להתלונן שהשיער החום והארוך שלי מסובך לה מדי, כאילו ששיער בלונדיני כמו שלה משנה הכול, ושאם אני מתעקשת לא לעזור לה, היא משאירה אותי ככה. אז נשארתי ככה.
היא גררה אותי במדרגות, דחפה אותי למונית הראשונה שראתה ושלחה אותי לשלום. לירון אמנם עובדת יחד איתי במערכת של מגזין נשים בשם 'תוססת׳, אבל חלק מהתפקיד שלה כמזכירה הוא להביא קפה לכמה עורכים שלא מסוגלים לקנות אחד לעצמם, אז כדי למנוע ממני לאחר אפילו עוד יותר, היא שלחה אותי לבד ונסעה לבית הקפה בצד השני של העיר כי שם "הקפה הכי טוב בתל אביב".
הנסיעה נמשכה נצח, אבל לא הייתה ארוכה מספיק. לא רציתי להגיע לעבודה, אלא לחזור למיטה ולדמוע את יגוני, או לכל הפחות לשתות אותו. נהג המונית עצר את המכונית וחיכה שארד, אך אני בהיתי מהחלון בבניין הגבוה שמולי ושקעתי במחשבות.
"גברת, לא שאכפת לי, כי את על מונה, אבל אנשים מאחור מתחילים לצפצף", הוא אמר והסתכל בי דרך המראה.
"כן, סליחה, אני יוצאת". אספתי את הדברים שלי, שילמתי, וצלעתי החוצה.
"בוקר טוב אמ... מה קרה? בלי מחשוף היום?”
"תומר, אתה לא אמור להיות הומו? איך לעזאזל הדבר הראשון ששמת לב אליו הוא מצב הציצים שלי?" למראה הפנים החמוצות שלו הבנתי שטון הדיבור שלי יצא קצת יותר תקיף ממה שהתכוונתי.
"דארלינג, הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא הכתם החום שיושב לך בדיוק באמצע החזה, במקום שבו בדרך כלל אין לך פיסת בד בחולצה. חוץ מזה, שאת נראית הבוקר כמו חור תחת אז אני ממש מקווה שהכתם החום הזה הוא שוקולד".
"שיט, אני לא מאמינה שלירון נתנה לי לצאת ככה מהבית..." מלמלתי כשראיתי את גודל האסון שמונח לי על בית החזה.
המשכנו ללכת זה לצד זו בשתיקה, וקיוויתי שזה מספיק כדי שהוא יבין שאני לא מעוניינת בנוכחות של בני אדם לצדי. אבל זה לא עזר. נכנסתי לחדרון בגודל מטר על מטר, שהבוסית שלי הגדירה כמשרד, ותומר נכנס אחרי וסגר אחריו את הדלת.
"אז מה קרה אתמול בלילה?"
"שום דבר שהייתי רוצה לדבר עליו..."
"נו, אז טוב מאוד שאנחנו לא מדברים רק על הדברים שאת רוצה לדבר עליהם, כי אם זה היה המצב כנראה שכל מערכת היחסים שלנו הייתה עוברת בשתיקה".
״תומר, אתה מכיר אותי מספיק זמן בשביל להבין מתי אני לא רוצה לדבר״.
״כן, אני גם מכיר אותך מספיק בשביל לדעת שכשאת לא רוצה לדבר, את דווקא כן רוצה לדבר״.
התיישבתי על הכיסא, שילבתי את ידיי על השולחן והנחתי את ראשי ביניהן. הרגשתי את הדמעות שוב עומדות לזלוג, וידעתי שאם אני אתחיל לבכות עכשיו, כנראה שלא אוכל להפסיק.
תומר התיישב בכיסא מולי והניח ידו על ידי. המגע שלו היה עדין וחם, והנוכחות שלו גרמה לי להרגיש קצת פחות לבד. הרמתי את עיניי והבטתי בעיניים החומות שלו. המבט שלו היה רחום וקשוב. הוא חיכה שאוריד מהלב את כל מה שקרה אמש אבל לא הצלחתי להוציא מילה.
פתאום הדלת נפתחה במהירות וכמעט נתקעה בקיר.
"בוקר טוב אמה, למה את נראית כאילו מישהו מת?" כריסטינה, הלא היא 'מלפפון חמוץ' המפורסמת, בקושי הרימה את עיניה מהסלולרי. היא לבשה חליפת מכנסיים אפורה ועקבים בגובה משקוף הדלת. אי אפשר לפספס אותה, כמויות הזהב שהבחורה הזאת עונדת על עצמה גורמות לך לשמוע אותה מגיעה עוד כשהיא בכניסה של הבניין, למטה. "בכל אופן, רציתי לעדכן שהפגישה הוקדמה בחצי שעה, ואני מקווה שהסיבה ששניכם יושבים כאן היא סיעור מוחות לגבי הכתבות שתיכף תציעו לי".
תומר הסתכל בה וגיחך. הוא כבר מזמן התרגל לחוסר האנושיות של הבוסית שלנו, בעוד שאני תמיד יצאתי מהמשרד שלה שטופת דמעות.
"אל תדאגי קרואלה, יש לי כמה רעיונות שיפילו אותך מהרגליים השמנמנות שלך", לחש. למרות שתומר היה חסר טאקט הוא עדיין פחד על מקום העבודה שלו, ועם מצבי רוח כמו של כריסטינה, גם אם תפהק לא נכון אתה עלול למצוא את עצמך חסר עבודה. עדיף להיזהר.
בינתיים, הדבר היחיד שהפחיד אותי הייתה העובדה שבפגישה אני צריכה להציג לה סדרת כתבות על זוגיות, בזמן שרק המילה הזו מעלה בי דמעות. "אין לי על מה לכתוב, תומר, מה אני עושה?" שאלתי בייאוש, והראש שלי נפל שוב אל בין הידיים.
"דווקא עכשיו אמור להיות לך הכי קל לכתוב. על פרידה, על כאב, תשתמשי בזה, לפחות שדבר אחד טוב יצא מאלון".
"אל תדבר עליו ככה..." מיהרתי לענות.
"הו... אנחנו עוד בשלב שאנחנו מגינים עליו, אוקיי... עדכני אותי מתי אפשר לארגן בובות וודו שלו, אני אכין את הסיכות".
חייכתי נגד רצוני. הערכתי את העובדה שתומר תמיד ידע לגרום לי לחייך, גם במצבים שהייתי שוכחת איך.
"הכנת רעיונות?" שאלתי, בתקווה להעתיק ממנו כמה נושאים.
"אמה, אני כתב תרבות. לא יצא לך ממני כלום", הוא ענה כאילו קרא את מחשבותיי. "בואי, נכניס בך קפה וננסה להעיר את הדבר הזה שמת בתוכך".
חדר הישיבות החל להתמלא באנשים המחזיקים ערימות של דפים מלאים ברעיונות, ואחד אחר השני הם התיישבו סביב השולחן העגול. חדר הישיבות שלנו היה רחוק מלהיראות כמו חדר ישיבות סטנדרטי. הקירות כוסו באיורים צבעוניים וציטוטי משפטים של הוגי דעות גדולים. סביב השולחן הוצבו כורסאות לבנות ונוחות, והמנורות שעל התקרה עוטרו בהדפסים של גזרי עיתונים ישנים.
רעש הדיבורים הכאיב לרקותיי. עצמתי עיניים בתקווה להיכנס לתוך השקט הפנימי שלי, אבל לפני שהספקתי לנשום את הנשימה העמוקה הראשונה כריסטינה כבר נכנסה והתיישבה בכיסא הקבוע שלה.
"בוקר טוב לכולם, ובואו נקווה שלא תהרסו לי אותו", אמרה וחייכה כאילו שחוש ההומור שלה באמת מצחיק מישהו.
אחד אחרי השני הציגו הכתבים את ההצעות לכתבות שלהם, כל אחד בתחומו. כולם היו מלאי ביטחון שהכתבות שיציגו הן אלו שיעשו את היום ל'מלפפון חמוץ'. רק תומר ואני כבר הפסקנו לנסות לרצות אותה אחרי שהבנו מזמן שלא משנה כמה לילות וכמה ימים נשרוף כדי לנסות להיות חדשניים, דבר לא יעזור אל מול אישה שהדבר היחיד שהיא מרוצה ממנו הוא הסלולרי שלה.
כשתומר התחיל להציג את הרעיונות שלו, ניסיתי למקד את הקשב שלי למילים שיצאו מפיו. הרעיונות שלו היו לא רעים, למרות שחצי מהם היו ניסיון לקבל הופעות וסרטים על חשבון המערכת בתירוץ של כתיבת ביקורות...
כשהוא סיים, התכנסתי שוב אל תוך עצמי ושיחקתי עם העט שהיתה מונחת לפני, אבל אחרי מספר שניות קלטתי שהחדר נדם. הרמתי את עיניי וראיתי את כל הסובבים בוהים בי, מחכים שאציג בפניהם את כל הרעיונות הנהדרים שיש לי.
הסתכלתי בכריסטינה שנראתה חסרת סבלנות כהרגלה, וניסיתי לסדר את המחשבות. בזווית העין, הצלחתי לראות את תומר זז באי נוחות אל מול השתיקה שלי, ומבטו מנסה להאיץ בי לדבר.
"אני מצטערת, כריסטינה..." לחשתי כמעט ללא מילים, אבל עוד לפני שהספקתי לסיים את המשפט תומר קטע אותי.
"לאמה יש רעיון מעולה, אבל היא לא יודעת אם את מספיק רחבת אופקים בשבילו", הוא אמר לכריסטינה. הישיבה שלו הייתה זקופה, אך זרועותיו משולבות. ראו בבירור שהוא טס במטוס ללא טייס.
כריסטינה שלחה בו מבט חודר, אך נראה שתומר הצליח לעניין אותה, כי היא נשענה לאחור ושילבה ידיים: "אני מבינה שאמה בלעה את הלשון היום אבל תנסה אותי", אמרה תוך גלגול עיניים.
"טוב..." תומר השתנק ואז ירה את המילים הבאות: "אמה נפרדה אתמול מחבר שלה. כלומר, הוא זרק אותה, ובגלל שפרידה זה משהו שכל אישה עוברת באיזשהו שלב בחייה, אמה חשבה על סדרת כתבות קצת יותר מעניינת מאשר 'איך להתגבר על האקס'".
הסתכלתי בתומר במבט מבולבל. גם הוא נראה כאילו אין לו מושג איך להמשיך את המשפט. טיפות זיעה הופיעו על מצחו ותנועותיו הפכו מסורבלות.
"תמשיך..." אמרה כריסטינה, כשהיא מאבדת את הסבלנות לאט לאט.
"מה דעתך שאמה תכתוב טור קבוע על מערכת היחסים שהייתה לה עם אלון, ובסוף כל טור יופיע המייל שלה לשאלות של קוראים ואפילו הערות, כמו למשל מה דעתם הוביל לסיום הקשר ואיפה כל אחד מהם טעה?..."
כריסטינה נראתה מבולבלת, אבל לאחר שתומר הזהיר שזהו רעיון "מהפכני" היא לא התכוונה להראות זאת.
"תחשבי על זה", הוסיף תומר, "זו תהיה הפעם הראשונה שקוראים יוכלו ללוות מערכת יחסים, ולראות אלו טעויות אנשים אחרים עשו שהובילו אותם לפרידה. כל שבוע אמה תענה על שאלות ותגובות נבחרות שהגיעו לגבי הטור הקודם".
כריסטינה שתקה, הניחה ידיה על רקותיה ועיסתה אותן עם האצבעות. אחרי ציפייה מורטת עצבים ענתה: "זה רעיון לא רע, אבל אני מרגישה שחסר בו משהו. אמה, שבי עוד על הרעיון כדי לחדד אותו עד מחר בבוקר".
הסתכלתי על תומר. הוא נראה מאוד מרוצה מעצמו, אבל אני הרגשתי לגמרי חסרת אונים. אין שום סיכוי שאני אפרוש את כל מערכת היחסים שלי מעל דפי העיתון, גם ככה מערכת היחסים שלי הופיעה בכל מקום כי יצאתי עם עיתונאי מפורסם מעיתון אחר.
מיליון מחשבות התרוצצו לי בראש. רק המחשבה על התגובה של אלון כשהוא יראה את מערכת היחסים שלנו כתובה שחור על גבי לבן גרמה לראש שלי לכאוב. הישיבה המשיכה, ועד שהיא הסתיימה אני כבר התמלאתי בחרדה. אין מצב שאני אעמוד במשרד של כריסטינה מחר על הבוקר כדי להציג לה את המשך הרעיון. זה לא יקרה. אני חייבת לחשוב על משהו אחר, חדשני לא פחות, ולא ידעתי מאיפה להתחיל.
"מה לעזאזל חשבת לעצמך?" צרחתי בלחש על תומר כשיצאנו מחדר הישיבות.
"חשבתי שאני הסיכוי היחיד שלך לשמור על העבודה הזאת". הוא אמר בגאווה.
"איך יכולת לעשות לי את זה?! איך אני אמורה יום אחרי פרידה להתחיל לכתוב על מערכת היחסים שלי, ועוד לשמוע מאנשים זרים על כל הטעויות שעשיתי?"
תומר נעצר ונעמד מולי.
"אמה, תחשבי על זה. מאז שהיית ילדה הדבר שעשה לך הכי טוב זה לכתוב. תחשבי איזה ריפוי זה יהיה לפרוק את כל מערכת היחסים שלך מול אנשים שאת לא מכירה ולעולם לא תכירי. רק העובדה שתוציאי את כל מה שאת מרגישה על הדף כבר יגרום לך להרגיש טוב יותר".
"אני יכולה לכתוב גם בלי לשלוח את זה לפרינט ולתת לעשרות אלפי אנשים לקרוא", עניתי בזעם.
"תפסיקי להיות כל כך דרמטית, דארלינג. אלה אנשים שלא מכירים אותך ואת לא מכירה אותם. מה הסיכוי שתפגשי אחד מהם ברחוב? או ברכבת? או אפילו סתם בבית קפה? במקום להיות עסוקה בלהתעצבן עלי, הייתי מציע לך להתחיל לחשוב על רעיון יותר מגובש לפגישה שלך מחר בבוקר עם כריסטינה. ובמקומך, הייתי גם עושה לי קפה, כי אני מת מעייפות".
"זה לא מצחיק אותי, תומר! אתה יכול לתאר לעצמך את התגובה של אלון? או של ההורים שלו? אוי ואבוי ההורים שלו! שכחתי מהם לגמרי! תומר, אתה לא נורמלי!" ככל שהמשכתי לחשוב על הרעיון, הדמעות החלו להציף אותי שוב. אם מישהו היה כותב על מערכת היחסים שלו איתי באופן כל כך גלוי לא הייתי מצליחה להוציא את הראש מהבית.
"אני חושב שאלון וההורים שלו איבדו את הזכות להגיב על מה את עושה עם החיים שלך, לא, אמה?" תומר הניח את ידיו על כתפיי, "הגיע הזמן שתתחילי לחשוב על עצמך ועל מה שעושה לך טוב! ואני חושב שמה שיעשה לך הכי טוב זה להיות מסוגלת לשלם את שכר הדירה שלך".
הוא ניסה לגרום לי להרגיש קצת פחות מפורקת, אני יודעת, אבל לא הצלחתי להוציא את אלון מהראש שלי. איך אני כבר כל כך מתגעגעת למישהו שראיתי רק לפני כמה שעות? כנראה שאני עוד אמשיך להתגעגע אליו, כי אתמול הוא גרם לי להבין שאין שום סיכוי שנחזור להיות ביחד.
נכנסתי למשרד שלי. לירון ישבה בכיסא שלי עם הרגליים על השולחן. נעמדתי מאחוריה במטרה לגרום לה לקום.
"אז אני מבינה שאת עדיין בדיכאון", היא אמרה והמשיכה לשחק עם העט שהיה מונח על השולחן.
"כן, לירון, בדרך כלל שיברון לב לא עובר מהבוקר עד הצהריים", נענעתי את הכיסא בניסיון שני להקים אותה.
לירון הסתובבה אלי ונעמדה. היא הניחה את ידיה על הלחיים שלי ופשוט הסתכלה בי. העיניים הירוקות שלה נוקדו בגוונים של חום, ומצאתי את עצמי שוקעת אל תוך האישונים שלה. כעבור מספר שניות התחלתי לבכות. הגוף שלי התרסק אל תוך הגוף שלה והיא החזיקה אותי כדי שלא אפול.
שתינו נפלנו אל תוך הכיסא. היא מלטפת את שערי, מזילה דמעה אל נוכח חברתה הטובה ביותר נשברת. אני מרטיבה את שמלתה הצהובה, וככה ישבנו, שתי נשים חזקות שהנסיבות הצליחו לנצח אותן .
עכשיו בסטימצקי וצומת ספרים!
