סיפור מתוך הספר "שתי פרדות וחצי":
הבוגד האחרון;
בכל פעם כשהיית מתגנב לי למיטה באמצע הלילה הלב שלי היה נשבר. יכולתי להריח את הבושם שלה עוטף אותך בכל איבר בגוף ויכולתי להרגיש את הידיים שלה נכנסות איתך ביחד לפוך שלנו.
אני יודעת מה אתה חושב, אני לא חושדת בכלום אם לא אמרתי מילה עד עכשיו.
האמת היא? שאני כנראה יותר חלשה מכל אישה שאי פעם חשבתי שאהפוך להיות.
אתמול, כשהיינו במטבח והכנת לנו שקשוקה, הסתכלתי עלייך ויכולתי להישבע שכמעט וצרחתי עלייך לעזוב את הפפריקה ושתעזוב את הבית.
אבל שתקתי.
אני תמיד שותקת. אני תמיד בולעת לאט לאט את המילים שעולות לי בגרון ומתכנסת בתוך עצמי ובתוך הפחד להישאר לבד.
אני יודעת מה אתם חושבים, עדיף להיות לבד מאשר לחיות עם גבר שבוגד בך מדי לילה.
אבל כל פעם שהוא שולח הודעה שהוא עובד עד מאוחר, והבטן שלי מתהפכת מכאבים, אני נזכרת בחתונה שלנו ובו חוזר שלוש פעמים "מקודשת מקודשת מקודשת", ואיך הוא אהב אותי באותה התקופה.
אתה זוכר?
הפרחים מידי יום שישי, הריח של השבת שנכנסה אלינו הביתה. אני זוכרת איך היית מסתכל עליי כשהייתי מדליקה את הנרות ומקדשת את אלוהים על זה שהוא הכניס אותך לחיים שלי, ואיך הכל עכשיו התפרק בגלל איזו אחת שרוצה לשחק בבית ומשפחה של מישהי אחרת.
כשנרדמת, קמתי מהמיטה והסתכלתי עלייך ישן. נטול שקרים וסיפורים מופרכים.
הסתכלתי על החדר השקט שלנו שהתמלא כולו בחושך גדול ברגע שנכנסת אליו וסגרת את הדלת. אני תמיד משאירה לך אור קטן בכניסה של הבית כדי שלא יהיה לך חשוך מידי כשתגיע מהחיים האחרים שלך, או שאולי אני מנסה שהאור יגרום לך לראות את כל הרוע שאתה מכניס איתך ברגע שאתה עובר את שטיח הדלת.
הלכתי לכיוון הסלון והדלקתי את האור, הסתכלתי על הבית שכל כך רציתי לברוח ממנו, אך ידעתי שאין לי לאן ללכת. את המשפחה אכזבתי ברגע שנישאתי לך, והתרחקתי מהבית והמשפחה שדאגו לי, עבור גבר ששובר לי את הלב כל יום כשהוא יוצא מהבית.
השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, ואני ניגשתי לארון הבגדים שלנו ושלפתי את המזוודה הראשונה שראיתי. ניסיתי להיות שקטה עד כמה שניתן, ובכל זאת גרמתי לך להרים את הראש ולראות אותי אורזת את כל החיים שלי למזוודה.
"מה את עושה?" אמרת לי בשקט
"עוזבת אותך" אמרתי
"ולאן את חושבת שתלכי?"
"לכל מקום שאתה לא נמצא בו" אמרתי בזעם.
הלב שלי דפק במהירות כל כך גדולה שחשבתי שאקבל התקף לב במקום.
קמת מהמיטה וניסית לחבק אותי מאחורה אך הדפתי אותך בחוזקה.
"תתרחק ממני חתיכת רפש שחור שכמותך. אתה הרסת לי את החיים"
"על מה את מדברת מותק?" אמרת בקול הכי תמים שהצלחת למצוא בך
"אתה חושב שאני לא מריחה אותה כשאתה חוזר הביתה? אתה חושב שאני לא רואה את הכתמים של האודם על החולצות?!" עמדתי מולך רועדת אך יותר חזקה מתמיד. הרגשתי שכל הזעם שצברתי בשנה האחרונה יוצא ממני בחוזק שלא הכרתי בעצמי.
אתה לא ידעת לענות לי. מה כבר יכולת להגיד?
המשכתי לארוז את הנעליים, אחר כך את החולצות ולבסוף את המכנסיים.
הכנסתי הכל לתוך שלוש מזוודות גדולות ושחורות והעמדתי אותן ליד הדלת.
כל הזמן הזה, אתה ישבת על המיטה המום ונדמה היה שהקול שלך אבד.
"אני רוצה להתגרש ממך כמה שיותר מהר, ככה תוכל ללכת לזונה שלך ותחיה איתה באומללות עד סוף חייך" אמרתי.
"היא נשואה גם", לחשת.
"זה פשוט נפלא. הרסתם שני בתים, אני בטוחה שהיא תהיה מאושרת לדעת שהיא עכשיו תקועה איתך"
ניגשתי אל המזוודות ואתה ניגשת אליי ואמרת בעדינות "אתן לך כל מה שתרצי לקחת".
עמדתי מולך והסתכלתי על הבית, על כל הרכוש שצברנו במשך השנים.
העיניים שלי חזרו והביטו בך, פתחתי את הדלת והוצאתי את שתי המזוודות לכיוון המעלית, כשחזרתי לקחת את המזוודה האחרונה, הבטתי בך ואמרתי "הדבר היחידי שהייתי רוצה בחזרה הוא את הזמן שבזבזתי על חיים שלא מגיעים לי, ואת זה לעולם לא תוכל להחזיר".
כשנכנסתי למעלית וסגרתי את הדלת, הרגשתי איך הכובד שסחבתי איתי כבר שנה יורד לאט לאט בכל קומה שהמעלית עוברת.
ברגע שיצאתי מהבניין הרגשתי שחיים אחרים מחכים לי, אותם החיים שרציתי שיהיו לי, רחוק מכל הכאב, האכזבה והבגידות,
רחוק ממך ומכל מה שלקחת לי.
