אהבנו לדבר דרך מבטים ראיתי אותך, מעבר לעוד חיוך או מילה מיותרת, את מי שאתה, את מה שאתה. הבנו אחד את השני. בשבילנו מילים היו עוד כלי שמוערך יתר על המידה. מילים נאמרות ונעלמות, מתפוגגות באוויר. אבל מבט נספג בתוך הגוף, צורב, מכאיב, ומעביר בתוכו עולם ומלואו. אין יותר אמיתי ממבט. העיניים יודעות את מה שההיגיון לפעמים שוכח, הן לא מצליחות להסתיר, ולא ניתנות להשתקה. הן צורחות, בועטות, מתחננות לזוג עיניים אחרות שיבין אותן. לפעמים במבט אחד יש עומק שכל המילים בעולם לא יוכלו להעביר. ומבחינתי זה אומר המון.  אהבנו לדבר דרך מבטים אבל כבר זמן שהמבט שלך זר לי, ולי נותרה השאלה, מה אפשר לעשות עם מבט מרוקן שפשוט כבר לא אומר כלום?